תקציר

לאורך כל ההיסטוריה האנושית מוזכר נושא הבגידה. עדויות מתוקשרות קיימות עוד מימי התנ"ך, כגון סיפור הבגידה של דוד מלך ישראל עם בת שבע (שמואל ב', י"א ה') ועד לתקופתנו; מסיפורו של הנשיא קלינטון ועד אישים מפורסמים נוספים שאף מנהלים את נושא הבגידה ואת מערכת היחסים שלהם בפומבי. באופן מפתיע, למרות שבגידה היא תופעה הקיימת משחר האנושות, ישנה מעט מאד הסכמה לגבי הגדרתה והסברים לקיומה; התפיסה הדתית רואה בבגידה עבירה על חוקי התורה שדינה חמור, בעיקר עבור האישה, ואילו התפיסה הטיפולית רואה בבגידה אקט המהווה סימפטום ו/או בעיית תקשורת בין בני הזוג שאינה תמיד מודעת.

מבוא

הנושא שבחרתי לדון בו בעבודה זו, בגידות בחיי הנישואין, הוא נושא אשר מביא זוגות רבים לטיפול זוגי ואף לגירושים. אפשרויות הפלירטוט בעידן המקוון הן אינסופיות, ונראה שאין צורך לצאת מהבית לשם כך. האינטרנט הפך את הסקס לנגיש יותר במחיר שווה לכל נפש ואנונימי. גבולות הבגידה משתנים בעידן החדש ומביאים זוגות רבים לסיטואציות שאינן תמיד ברורות; סביב ריבוי מקרי הבגידות, עולות שאלות רבות, כמו: האם רק בגידה מינית הינה בגידה? מהי בגידה בכלל? מה הם הגורמים הרבים לבגידה, ואיך ניתן להבין את הקושי של הבוגד ושל הנבגד במערכת סבוכה זו, כמו גם האם בכלל ניתן לשקם זוגיות במשבר כזה?

בשנים האחרונות אני נחשפת יותר ויותר לאנשים שחוו בזוגיות שלהם בגידה, בין אם בגדו ובין אם נבגדו.  ניסיתי למצוא בסיפורים השונים סיבות, והבנתי שכל מקרה הוא לגופו. אם בעבר גירושים היו כרוכים בהכתמה של בני הזוג ושל המשפחה, כיום הבחירה להישאר בזוגיות במצב של בגידה היא הבושה החדשה. בנוסף, נראה שגם בקרב מטפלים השיח אינו מאוזן, ולא פעם מוטה לצד הנבגד.

במהלך העבודה ביקשתי לבחון את ההשפעה המגדרית והתרבותית של בגידה על הזוגיות, ולהבין מהם הגורמים לבגידה: הריגושים והפיתויים, כשמנגד הדרישה למונוגמיה. זאת, לצד החומר שלמדנו בנושא הצרכים הזוגיים בהיבט הבגידה, תוך ניסיון לבדוק כיצד אפשר לטפל בזוג שמגיע לייעוץ זוגי במצב שאחד מבני הזוג בגד/נבגד.

גילוי של בגידה עלול להיות טראומטי והרסני לזוגיות עד למצב שאין דרך חזרה מחד, ומאידך עשוי להוביל לשינוי חיובי בזוגיות. לכן, חשוב היה לי לחקור נושא זה מתוך תקווה שכיועצת זוגית, יהיו לי את הכלים ואת הידע לסייע ולנווט את הזוגיות למקום הנכון עבור בני הזוג.

הגדרה

על-פי מילון ספיר בגידה מוגדרת כמעשה של אי נאמנות, מעילה באמון. לעומת זאת, לפי פרל (2016), לאי נאמנות אין הגדרה חד משמעית וברורה, והעידן הדיגיטלי מציע מנעד הולך ומתרחב של מפגשים בעלי פוטנציאל אסור. נשאלת השאלה, האם "לצ'וטט" זו בגידה? ומה בנוגע ל"סקסטינג" (החלפת מסרים בעלי גוון ארוטי)? זאת גם לגבי צפייה בפורנו, הצטרפות לקהילה מקוונת של חובבי פטיש כלשהו, פעילות חשאית באפליקציות היכרויות, תשלום עבור סקס, ריקודים אינטימיים ועיסויים אינטימיים, סטוץ בין גברים/ נשים  והישארות בקשר עם האקס/ית (פרל, 2016).

הבגידה, כפי שהיא עולה בקליניקה, יכולה לבוא לידי ביטוי באופנים שונים, כגון: נשים וגברים נשואים המנהלים רומן ממושך הכולל השקעה רגשית רבה ויחסי מין במקביל לחיי הנישואין, רווקים ורווקות המקיימים רומן עם נשואים, גבר שבת זוגתו עזבה אותו על רקע כניסתו לאתרי אינטרנט פורנוגרפיים, שיחות נפש עמוקות עם בני המין השני בצ'טים, קיום יחסי מין בלבד ללא קשר נפשי כגון, יחסי מין מזדמנים של אחד מבני הזוג, גבר שאשתו גילתה כי הוא נהנה מאירוח מיני במסגרת עבודתו בחו"ל, מפגשים עם נערות  ליווי ועוד. בכל הדוגמאות הללו ואחרות, ישנה פגיעה קשה במחוייבות לקשר, בביטחון, באמון, בחברות ובאינטימיות בין בני הזוג הגורמת לכאב רב ולשבר עמוק ביחסים הזוגיים. בעוד המינוחים עבור בגידה הם שונים, פרשיית אהבים, יחסים מחוץ לנישואין, אהבה מחתרתית, ניאוף ובגידה, בכל מקרה יחסים מחוץ לנישואים כרוכים אצל כל הנוגעים בדבר בעוצמות רגשיות גבוהות: אהבה, כאב, פחד, בושה, השפלה, חשד, קנאה, אשמה וכעס (קורן, 2002).

שוניין (2010) משתמשת בהגדרה של פייף, ויקס וגמבסקיה (2008):
"מערכת היחסים המחוייבת ביותר מאופיינת במחויבות מפורשת או סמויה בנוגע לאינטימיות, והיא כוללת נאמנות רגשית ומינית של שני בני הזוג האחד לשני". בהגדרה זו ניתן לראות דגש על הבגידה בחיי הנישואין כבגידה במחויבות של אחד מבני הזוג מבחינת האקסקלוסיביות המינית; במסגרת בגידה בחיי הנישואין, האינטימיות המינית ו/או הרגשית מתחלקת עם אדם נוסף מחוץ למערכת היחסים העיקרית ללא הסכמת בן הזוג הרשמי (Schonian, 2010).

גם השינויים הטכנולוגיים והחברתיים בשנים האחרונות מוסיפים לחילוקי הדעות בין החוקרים בתחום על ההגדרה המדויקות של בגידה בנישואין: בלו והארנט (2005) טוענים כי בגידה עשויה להיות מוגדרת באופן מגוון המורכב  מפעילויות שונות: "רומן מחוץ לנישואין", "מערכת יחסים מחוץ לנישואין", "בגידה", "מפגשים מיניים", "מין אורלי", "נשיקות", "פלירטוטים", "קשרים רגשיים שחורגים מתחום הידידות", "ידידות", "מערכות יחסים מקוונות", "שימוש בפורנוגרפיה" ועוד. המחקר של הרטליין, ווטצ'לר ופירסי (2005) קובע כי "הדבר המורכב ביותר מבחינת ההגדרה הרחבה של בגידה בחיי הנישואין, הוא שלשני אנשים באותה מערכת יחסים יכולות להיות תפישות שונות לגבי מה מייצג בגידה בחיי הנישואין או רומן מחוץ לנישואין" (Schonian, 2010).

כפי שעולה מסקירה זו, בגידה בחיי הנישואין היא מושג בעל גבולות רחבים, ולכן תפיסת ההגדרה עשויה להיות סובייקטיבית, והיא תלויה במיוחד בחוקים המפורשים והסמויים שנולדים בתוך מערכת היחסים. הגדרות של בגידה משתנות בין קבוצות שונות בתוך החברה, כאשר הגדרות שונות לבגידה בחיי הנישואין אינן  מתייחסות לתפישה של כלל החברים בתוך החברה האנושית לבגידה, בין אם שלהם ובין אם של בן הזוג במערכת היחסים שלהם.

בגידה כתופעה הינה קשה למדידה הן בשל הפערים באופן הגדרתה והן בשל היותה תופעה המבוססת על הסתרה אשר מלווה בסטיגמה חברתית. לדוגמה, בשנות העשרים דווח על כך ש- 28% מהגברים ו- 24% מהנשים בארה"ב בוגדים. דו"ח קינסי שנערך בשני 1948 ו-1953 הראה שכ- 50% מהבעלים ו- 26% מהנשים ניהלו רומנים מחוץ לנישואין. ממצאים אחרים נמצאו בסקר חברתי שנערך בין השנים 1991 עד 1996 אשר דווח על כך ש- 13% מהמשיבים הודו בקיום יחסי מין מחוץ לנישואין (2001, Atkins, Baucom & Jacobson).

מהפער הגדול בין המחקר של קינסי (1928,1953) לבין המחקר של ג'קובסון ועמיתים (2011), ניתן לתהות האם היקף תופעת הבגידות גדל, או שמא מדובר בבעיות מתודולוגיות קשות בהערכת היקף התופעה. בלוו והארנט (2005), מצביעים על קושי מתודולוגי נוסף, וטוענים כי מחקרי רוחב הבוחנים נקודת זמן אחת יצביעו על מספרים נמוכים בהשוואה למחקרי אורך. יש לציין, כי לא נמצאו מחקרים שבדקו את שכיחות התופעה בישראל, אך ניתן לשער כי איננו רחוקים מהאחוזים המדווחים בארה"ב. בעוד אין נתוני אורך היכולים להצביע על השתנות היקף התופעה לאורך השנים, ניתן להסיק מעליה של פי שלושה בשיעור היחס בין נישואים וגירושין משנות ה-70 (הלמ"ס, 2002), כי קיימת עלייה מקבילה בשיעורי הבגידה. השערה זו מבוססת בין השאר על ההכרה בבגידה כגורם ראשוני לגירושין (South & Lioyd, 1995).

בהיעדר הגדרה אוניברסלית מוסכמת לשאלה מה נחשב בגידה, יש הערכות גסות בלבד באשר לשכיחותה בקרב זוגות אמריקנים: מ- 26% עד 70% בקרב נשים, ומ- 33% עד 75% בקרב גברים (פרל, 2016).

בגידה בראי תרבותי וחברתי

נישואין הם תופעה תרבותית אוניברסלית המקבלת התייחסות בחברות שונות. ההגדרה המדויקת של נישואין השתנתה לאורך ההיסטוריה וניתן לראות זאת גם בתרבויות השונות. מאפיינים עיקריים:

1. נישואין הם מיסוד קשר בין אנשים שאינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה היוצרים קשר פומבי ומחייב, קשר המחייב את בני הזוג להגביל את עצמם בקיום יחסי מין (נדלה מתוך ויקיפידיה, 2021).
2. נישואין בכל התרבויות הינם מונוגמיים (יש מצבים של פוליגמיה)
3. נישואין הם איחוד פורמאלי של שני בני זוג, אשר מבטיח בצורה טובה ובטוחה את השגת צורכי הקיום האנושיים: אוכל, מקלט, הגנה וגידול צאצאים (פישר, 1994).

מנקודת ראות סוציולוגית נתפס מוסד הנישואין כבא להסדיר את היחסים בין גברים לנשים בחברה ותורם ליציבות הסדר החברתי. ”וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, פסוק יח).

ביטוי זה נכתב בתנ"ך בפרק המתאר את הבריאה של האדם. הוא נאמר בידי אלהים, ומתאר את הסיבה שבגינה חיפש בת-זוג לאדם הראשון, ולאחר מכן, ברא את האישה.

מתוך כך שחווית בדידות מביאה לשעמום, לריקנות, לפחד ואף לחוסר אונים, יש לו לאדם צורך בסיסי בזוגיות. הפילוסוף אריק פרום, בספרו "מנוס מחופש", מתאר את החוויה האנושית של בדידות כאחת החוויות הבלתי נסבלות, מפחידות ומאיימות, וטוען שאנשים יהיו מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא ירגישו בדידות.

על-פי התיאוריה האבולוציונית של דארווין, אנשים נישאים בראש ובראשונה כדי להתרבות וכדי לממש את הדחף האבולוציוני של כל מין להבטיח את שימור הגזע שלו על ידי יצירת דור המשך. בהמשך לכך, הבגידה מוסברת כמניע בסיסי לשימור הגזע, וקיומו של מאבק מתמיד לשרידות המסתגלים ביותר.

בגידה בהיבט הדתי

לעיתים בגידה נתפסת ככישלונו של אדם לעמוד בפיתויים אשר עמדו בפניו, כאשר לאור טבעם החייתי של בני האדם לא מפתיע לגלות כי בגידות היו מנת חלקם של בני אנוש עוד משכבר הימים. רבים מהמוסדות הדתיים במגוון הדתות בחרו להתייחס לסוגיה ולנסות להילחם בתופעות הבגידה והניאוף, מתוך כוונתם להשליט סדר יום מוסרי יותר, בהתאם להשקפת עולמם.

בגידה ביהדות

סימוכין לכתוב מעלה  ניתן לשאוב ממקורות רבים ביהדות, שכן אפילו בעשרת הדיברות במעמד הר סיני צוינה הדיברה – "לא תנאף", בין האיסור על רצח לגניבה. זאת, בנוסף להחשבתה של הבגידה כעבירה אשר מוגדרת כגילוי עריות, אשר ככזו היא בגדר ייהרג ואל יעבור. במקרא אנו עדים לרצף אירועי בגידה וניאוף אשר מוכיחים את שכיחותה של התופעה עוד בימי קדם. מאשת פוטיפר אשר ניסתה לפתות את יוסף בעודה נשואה, ועד לדויד המלך אשר שלח את אוריה החתי, בעלה של בת שבע אל מותו בקרב למען יוכל לחבור לאלמנתו. על-אף האיסורים וההגבלות אשר חלו ועודם חלים על אנשים בעודם מבקשים להתייחד עם אחרים, הדת לא בהכרח עצרה בעדם.

בגידה בנצרות

בנצרות ההסתכלות על בגידה נוגעת בעיקר להפרתו של חוזה ערכי אשר נכרת בין שני צדדים, בעודם מתחברים יחדיו בברית נישואין. השלטונות הנוצרים הסתמכו על בגידה כאירוע שלאורו ניתן ורצוי אפילו להתגרש. לדוגמה, בימי נפוליאון, בעקבות ניאופה של אישה, גבר היה זכאי לדרוש גירושים, בעוד שאישה הייתה זכאית לכך רק אילו הפילגש של בעלה התגוררה עימם.

בגידה באסלאם

באסלם ההתייחסות לבגידה וניאוף חמורה על פי כמה מונים; ביהדות ובנצרות ההסתכלות היא בעיקר על הבושה ועל המבוכה החברתית, ואילו באסלאם מושם דגש גם על ענישה דה פקטו של נואפים ובוגדים. למשל, במדינות איסלמיות רבות, גם כיום, ניאוף ובגידה מהווים עילה לענישה פיזית ולעבירה פלילית, כפי שקורה במדינות כדוגמת פקיסטן, ערב הסעודית ואיראן, כאשר באחרונה בעבור ניאוף נשלחים הנואפים לקבלת מלקות או אפילו לסקילה עד מוות.

בגידה בראי הדת – סיכום

אף-על-פי כי נדמה שככל שחברה תהא חילונית וחופשיה יותר, כך תגבר תופעת הניאוף והבגידה בתוכה, הנתונים צפויים להפתיע, שכן בגידה חוצה מגדרים וקבוצות אוכלוסייה שונות, והיא מוגדרת כיצר בסיסי אשר טבוע בכולנו, אשר נובע מן הרצון להתרבות.

אסלמונט וביירמן (2014) מציינים, שלמרות השפעת הדת על מערכת נישואין, ישנם ממדים נוספים שקיימים בקשר שבין הדת לנישואין ומשפיעים על איכות המערכת הזוגית: בגידה  סבירה יותר להתרחש כאשר קיימת אי התאמה בין האמונות הדתיות של היחיד לבין ההתנהגויות שלו, בזמן שישנה סבירות נמוכה יותר שתתרחש כאשר קיימת התאמה כזו בין האמונות הדתיות לבין ההתנהגויות של היחיד בפועל. עוד הראו מחקרים כי נוכחות בטקסים דתיים היא גורם חשוב בשמירה על מערכת יחסים במסגרת הנישואין, והיא מביאה לירידה בסבירות לבגידה מחוץ לחיי הנישואין. אלסמונט וביירמן (2014) טוענים כי הנוכחות בטקסים דתיים מסייעת לשמירה על האופי הקדוש של מערכת הנישואים בתוך המסגרת הדתית. נוכחות בטקסים דתיים גם משקפת את הרשתות הדתיות-חברתיות, שמקרבות בין האנשים השונים בעלי האמונות המשותפות ומעודדת יחסים חברתיים קרובים. השתתפות בטקסים אלה חושפת את המשתתפים ל"מסרים מוסריים" על ידי אנשי הדת, הנוגעים לעניינים שונים בענייני המוסר; מסרים התומכים בחשיבות הנאמנות הזוגית במערכת היחסים וההשלכות העל טבעיות על סטייה מהנורמות המקובלות לגבי הנישואין ועל חילול האלמנט המקודש במערכת היחסים הזו (Esselmont & Bierman, 2014).

הקפדה על מצוות דתיות היא ממד נוסף בקשר שבין הדת לבין מערכת הנישואין, אשר צפוי לשמש כמחסום בפני בגידות בזוגיות; מחקרים שונים הראו שפרשנויות של פסוקים הינם המקור האולטימטיבי של הדרכה ושל סמכות על בני האדם, וככאלה שיש לקחת את מילותיהם פשוטה כמשמעה (Esselmont & Bierman, 2014). לכן, אמונה בספרי הדת (תנ"ך, הברית החדשה, קוראן וכו'), מדגישה את משמעותן של המצוות הנגזרות מהפרשנויות שלהם, ועשויה בין היתר לשמור על ברית הנישואין.

בגידה כחלק מן המשפט הישראלי

בישראל, דפוסי המונוגמיה נחשבים עדיין לדפוסי הנישואין הנפוצים והמוכרים ביותר, והם מושפעים באופן ישיר מהתייחסותן של הדת והמדינה כלפי חתונה וכלפי הקשר הזוגי בין בעל לבין אישה. ההלכה היהודית רואה בנישואין מצווה גדולה, שכן רק היא מאפשרת את יישום מצוות הרביה. בשנת 1950 קיבלה הרבנות הראשית תקנה לפיה נישואים פוליגמיים אסורים בכל עדות ישראל (שחר ורשביאק, 2009).

שכיחותה של הבגידה כחלק מחיי החברה, מעניקה לה התייחסות ומקום של כבוד גם במערכת המשפט המקומית. מערכת המשפט לא רואה בבגידה הפרת חוזה מחייב אשר בגינו יש לתבוע פיצויים ממי מבין הבוגדים בטענת נזק או פגיעה במסגרת רשלנות. זאת, מכיוון שמערכת המשפט רואה את האיסור לניאוף כסוגייה חברתית-מוסרית ואפילו דתית, אשר אינה מהווה עבירה פלילית שמצריכה בחינה של ערכאה משפטית והכנסת מערכת המשפט לתוך עניינים אישיים של בני זוג.

לסיכום, מבחינה דתית, בגידה נתפסת כדבר שלילי בכל הדתות ובכל החברות, ברמות ובגבולות שונים. "רוח הזמן הנוכחית בארצות הברית היא חד משמעית: בגידה היא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות בנישואים. זו הפרת אמון שנתפסת כחמורה יותר מאלימות במשפחה, הימורים על חסכונות המשפחה ואפילו גילוי עריות". כמו כן, על-פי סקר גאלופ משנת 2013, 91% מהאמריקנים הבוגרים סוברים כי בגידה בבני זוג היא בגדר "חטא מוסרי". עוד נמצא בסקר, כי אנשים מגנים בגידה בשיעורים גבוהים הרבה יותר מכל התנהגות מפוקפקת מוסרית אחרת שצוינה בסקר, כולל פוליגמיה, שיבוט בני אדם, התאבדות וגירושין (פרל, 2016).

הבדלים מגדריים בתפיסת הבגידה

השיוך המגדרי זוהה כמנבא משמעותי להתרחשות של בגידה מחוץ לנישואין, כאשר קיים יותר סיכוי שגברים יהיו מעורבים ביחסי מין מחוץ לנישואין מאשר נשים. למרות שגם גברים וגם נשים מאמינים כי העברת טקסטים ארוטיים פוגעת במערכת יחסים כמו בגידה במגע גופני, כפי שעולה ממחקרים של ההופינגטון פוסט, התוצאות חשפו הבדל מגדרי בהיבט ה"עמדות": 70%  מהנשאלים, מתוכם 50% גברים, סברו שבגידה מתרחשת, למעשה, כאשר יש מעורבות רגשית מצד בן הזוג איתו הוא מחליף מסרים חושניים.

כיום, בניגוד לעבר, נראה שלדעה הרווחת גברים ונשים הם בעלי סיכוי די דומה לבגוד. על פי ד"ר מעוז (2019), לראשונה בהיסטוריה המודרנית משתווה שיעור הנשים הבוגדות לזה של גברים (בין 30-60%), כך על פי מחקר חדש של מכון קינסי באוניברסיטת אינדיאנה (מתוך מעוז, שקד ורביב, 2019). ד"ר מעוז מרחיבה על הסיבות לכך: יציאתן של נשים לשוק העבודה והיותן עצמאיות כלכלית, לצד זמינות קלה יותר למצוא פרטנרים ולתקשר איתם.

סקר עדכני ומקיף של אתר הבגידה Gleedon העלה כי 73% מהנשים הבוגדות עושות זאת מתוך תסכול על כך שבני הזוג לא נטלו מספיק חלק בעבודות הבית. בקרב נשים הבגידה תתרחש לרוב באופן ספונטני – בחוג, בטיול, במפגש מקרי, ואילו בקרב גברים תהיה נטייה גבוהה יותר לחפש פרטנריות מחוץ לנישואין באופן מכוון ויזום (דרך אתרים ייעודיים למשל). נשים יטו לבגוד בבני זוגן יותר בזמן הביוץ, שבו הפוריות שלהן בשיאה. ההסבר האבולוציוני לכך הוא שהטבע ידחוף אותן לחפש פרטנר עם גנים מוצלחים יותר מאשר של בעליהן על מנת להביא איתו ילדים. מחקרים גם גילו שנשים טובות יותר מבני זוגן בלשקר ולהסתיר את בגידתן. ואכן, שיעור הגברים המגדלים בעולם צאצאים שנולדו לנשותיהם כתוצאה מבגידה שהם אינם מודעים לה נע בין 0.7% (בשוויץ) לכ-30% (בדרום מזרח אנגליה), כשהממוצע נע בין 10% ל-15%. בעוד שגברים ייטו לבגוד בנשותיהם בשל מוטיבציה או חסך מיניים, בנוסף לכתוב מעלה נשים שבוגדות יעשו זאת לרוב מסיבות רגשיות כגון בדידות וחוסר שביעות רצון מנשואיהן, חסך בתמיכה, בפירגון ובאהבה. בהתאם לכך –  גברים  ינהלו לרוב קשר מהצד על בסיס מיני בלבד, בעוד שרוב הנשים יקשרו רגשית למאהב, בין השאר בשל הורמון האוקסיטוצין המשתחרר בגופן בזמן מגע ויחסים אינטימיים. גם סימני הבגידה שונים אצל נשים וגברים: על פי החוקר הפרטי גבי בר גיורא – בעוד שגברים ייטו להבליע את הבגידה בסדר יומם הקבוע, נשים ייעדרו יותר מן מהבית (בשל חוג או תחביב חדש), הן פחות יזמו או יביעו רצון לקיום יחסי מין, פחות ישתפו את בן הזוג במה שעוברן עליהן ופחות ישקיעו בבית ובילדים (מעוז, שקד ורביב, 2019).

בגידה מהווה גירוי חריף המוציא מנשים ומגברים תגובות אוטומטיות אופייניות למגדרן. למרות ההבדלים האינדיבידואליים הקיימים שאינם תלויי מגדר, ולמרות השפעות אחרות המחלחלות מהשקפת העולם, לא נוכל להתעלם מהפערים בשפתם הפנימית של בני הזוג המעוגנת במהותם המינית כנשים וכגברים. זו השפה העוזרת להם לארגן מחדש את עולמם המעורער בעת משבר זוגי (נרדי, 2007).

נרדי (2003), בספרה "זוגיות בסערה", חקרה את תפיסת המחויבות לנישואים המודרניים, את ההבדלים בין המינים ואת ההשלכות המוסריות. אחד הגילויים היה, שחווית הנישואים לטוב או לרע, המעניקה תחושת מצוקה או תחושת רווחה, קשורה לתפיסתם של נשים וגברים את מקומם ההיררכי , השוויוני או על הרצף, בדינמיקה הזוגית; במחקרה, גילתה נרדי עד כמה המורכבות ביחסים בין גבר לבין אשה קשורה לתפיסותיהם המגדריות אודות הדדיות, שיתוף, צדק ושוויון. ככל שתפיסותיהם על שוויון והדדיות יתקרבו זה לזו ויתורגמו להתנהגויות בחיי היומיום, כך יחושו יותר סיפוק ורווחה ביחסיהם, ולהיפך. מושג המחויבות דורש הבהרה: מחויבות לקשר זוגי היא יותר מאשר נאמנות מינית גרידא. היא כוללת בדיקה של הדדיות בחלוקת התפקידים, ובדיקה נוקבת אף יותר של הדדיות בקשר הרגשי-אינטימי. מזה דורות שקיימים יחסי כוח בין נשים וגברים שקיבעו את מקומם, את ציפיותיהם ואת תפקידיהם במרחב הזוגי והחברתי שיש להתייחס אליהם (נרדי, 2003).

באשר לתפיסה החברתית כלפי בגידתו של גבר, זו השתנתה בשנים האחרונות ואין היא מתקבלת באותה קלות כבעבר, אך עדיין, ביחס לבגידתה של אישה, יש בה סוג של היתר חברתי. ההנחה הגברית היא שאם הם יסתירו היטב הבגידה היא לא תתגלה, ואם כן, "הרי כידוע נשים לא עוזבות כל כך מהר…".  אי שיוויון חברתי, הבא לידי ביטוי בהנחה זו, משפיע על אחד התחומים היותר שבריריים ביחסי גבר-אשה – הנאמנות הזוגית. מנגד, ככל שאשה תיקח לעצמה יותר חופש ותעז, הדבר עלול להיתפס כפן ה"רע" שבשוויון. זהו תהליך שבו הגבולות נמדדים מחדש בין נשים וגברים, גם בתחום זה, והם אלה שיגדירו את הערכים לפיהם רוצים לחיות.

ספרינג וספרינג (1996) מחדדים עבורנו בספרם After the Affair"" הבדלים מגדריים אלה: בעת משבר, נשים נוטות יותר מגברים לנסות ולשקם את היחסים, ואילו גברים נוטים יותר מנשים לסיים את היחסים ולחפש תחליף. זאת ועוד, נשים נוטות יותר להיכנס לדיכאון ולהאשים את עצמן, ואילו גברים נוטים יותר לכעוס ולהוציא את זעמם, גם באלימות (דמיונית או ממשית) על זולתם. בנוסף, נשים נוטות ליחס את בגידת בן זוגן להיותן חסרות ערך, וגברים לעומת זאת נוטים לייחס את בגידת בת הזוג לחוסר הסיפוק המיני שלהן מהם. מכיוון שנשים נוטות לייחס יותר חשיבות למקרה הבגידה מגברים, הן גם זקוקות ליותר זמן על-מנת להתרפא מהפצע. גברים לעומת זאת נוטים למדר את כאבם ולהמשיך הלאה.

על פי נרדי (2003), ניתן לסכם את ההבדלים:

1. נשים מנסות לשקם את היחסים גם במחיר של בריאות נפשן, בעוד שהגברים רוצים לצאת מהקשר מהר, לברוח – נשים נוטות להיאחז בקשר הזוגי, לעתים במחיר מאוד יקר: הן למדו בתהליך חיברות מתוחכם לרצות את האחר ולהתעלם מצורכי עצמן. כך, ככל שנשים מתבגרות, רבות מהן לא סומכות על כושר השיפוט שלהן כאשר נעשה להן עוול. כך קורה גם כאשר האשה עוברת בגידה; אם אשה נמנעת מלבטא את רגשותיה הקשים במחשבה שעליה להשקיע את כל כולה בשיקום הקשר, הלחץ לשמר את ההרמוניה המשפחתית-זוגית דוחק את רגשותיה האותנטיים ולמעשה משתיק אותה. המסר המועבר לאשה מכל עבר הוא שזה תפקידה מאז ומעולם – לשמר את הקשר ולטפח אותו. עם זאת, ככל שאשה חווה את עצמה כיותר חזקה, כך היא מסוגלת יותר לזהות מצב של עוול ולמחות עליו (אם כי לעתים תבחר בהדחקת המצב ובעיוורון "הישן והטוב"). סיבה נוספת לשימור היחסים על ידי נשים בעקבות בגידה, אפילו כשמדובר ביחסים מקולקלים לגמרי, היא החשש שלהן מהחיים לבד, בעיקר אחרי גיל ארבעים. הן מודעות למציאות המורכבת שחיות נשים גרושות על ההיבטים השונים (כלכלי, גידול ילדים וכו'). הגברים לעומתן, חשים יותר ביטחון ביכולתם לפרנס את עצמם. ביחס לנשים, הםגם פחות מגדירים את עצמם במונחים של הצלחה בקשר ומכאן מרגישים שיש להם פחות להפסיד. גברים כאמור נוטים למדר את כאבם ולברוח: הם לומדים לפצות על אובדן הקשר הזוגי בחיפוש אחר תחליף: אישה  שתיתן להם את האהבה ואת תשומת הלב אשר הם מרגישים שהם ראוי לה.
2. נשים נוטות לדיכאון, הגברים זועמים – באופן כללי נוהגים לראות בדיכאון תגובה נשית טיפוסית ואילו בזעם תגובה גברית טיפוסית. חלוקה מגדרית זו איננה תמיד מתיישבת עם המציאות. עם זאת, יש לזכור את ההבדלים המגדריים אשר מזכירים לנו כמטפלות נשים וכמטפלים גברים מאין באנו ומה הם מהם מקורותנו התרבותיים. ואכן, החינוך לנשיות לימד נשים להפנים את כאבן  מחשש מהתמודדות ישירה אשר עלולה לגרור אחריה עונש (כגון נטישה, בדידות, עוני), ולכן הן מפנות את הזעם כלפי עצמן. נשים עושות כך גם בשל נטייתן להגדיר את עצמן על-ידי זיקה לאחר ועל-ידי  תחושת הערך מהאהבה שהן מקבלות. לכן, בעקבות בגידה, אשר כרוכה בפגיעה קשה בקשר, אישה עלולה להרגיש שהיא איבדה את מהותה. לעומת הנשים, הגברים "חופשיים" להגיב בזעם – ביטוי רגשי גברי נפוץ במצבי מצוקה, כאשר אין הם מורגלים או מיומנים בביטויים יותר עשירים של כאב. מעשה הבגידה של בת הזוג נחווה על-ידי הגבר כהשפלה, בעיקר בהיבט המיני. בנוסף, בקרב גברים הזעם אף עלול להיות מתורגם לאלימות (דמיונית או ממשית) כלפי מי שפגעו בהם. הכעס עוזר לגבר להרגיש את כוחו, וכך גם מידה מסוימת של שליטה, חוויה המחפה במידת מה על רגשות הבושה, ההשפלה ואובדן הביטחון העצמי. יש גברים שאף יראו באשה כקורבן למניפולטיביות של הגבר המאהב – רגש המסייע להם לחמוק מבדיקה עצמית נוקבת המעלה אפשרות שהאישה לא מרוצה מהיחסים.
3. נשים נוטות להאשים את עצמן כבנות זוג בלתי מספקות מהבחינה הרגשית, וגברים מהבחינה המינית – שונות זו בין גבר לבין אישה בהתמודדות עם בגידה עלולה להיות מתעתעת. עם זאת, יש לזכור שלא תמיד זה כך: גברים מתאהבים, ועוד איך מתאהבים, נשים בוגדות בשביל סקס נטו. בחדר הטיפולים ההבנה של הפערים המגדריים חשובה, על-מנת שנדע להקשיב לקולות שעולים ולעזור לזוג לקיים דיאלוג באופן אמיתי תוך רגישות להבדלי המגדר.
4. נשים חושבות על זה כל הזמן… הגברים מסיחים את דעתם – תהליכי חיברות פועלים על כולנו כמו מכונה משומנת היטב: נשים לומדות משחר ילדותן שאם הן רוצות להיות נשים נחשבות בחברה עליהן להשקיע ביחסים. קודם כל ביחסים עם הגבר שלהן, ומאוחר יותר עם ילדיהן. כך הן לומדות ומפנימות את ההרגל הקוגניטיבי-רגשי, לפיו הן מייחסות הצלחה או כישלון בקשר לאושר או לאומללות. כך נשים לומדות למדוד את עצמן, את ערכן העצמי כנשים, כבנות אדם. מכאן, מובן מדוע הן חוות את הבגידה כטראומה.
   הגבר לעומת זאת עסוק יותר בשקר מאשר במה עומד מאחורי השקר; גברים נתפסים ככאלה שאמורים להיות אנשי כבוד,  ואמירת אמת מהווה עבורם קוד התנהגות (למרות שלפי המחקר הרוב הגדול לומד לשרוד בעזרת מניפולציות ערמומיות ומעט מאוד אמת). בנוסף, גברים רבים ינסו למדר את כאבם בעזרת הסחות דעת כמו ספורט, בין אם כדי "לשכוח", ובין אם כדי לחזור ולהרגיש שליטה.

באשר ליחסים מחוץ לנישואין, קיים קוד כפול בהתייחסות החברתית לנושא; הקוד מתיר לנשים להיות מעורבות רגשית עם גבר אחר, ולגברים מתיר מעורבות מינית ולא להיפך (אפשטיין, 2004). נרדי (1996), סבור שקיים שוני בין בגידות של גברים לבין בגידות של נשים: חוץ מזה שגברים בוגדים יותר, הם גם מרגישים שונה, חושבים שונה ומנמקים את הבגידה באופן שונה מנשים, הן לעצמם והן לאחרים. כמו כן, גם ההתייחסות החברתית והטיפולית של אנשי מקצוע היא אחרת לגברים בוגדים ואחרת לנשים בוגדות. על-פי נרדי "הגבר מזיין מהצד", ואילו האישה "בוגדת".

סיבות לבגידה

ראשית נסקור את ההבחנה הקיימת בין שלושה סוגים של בגידה בנישואין:

1. בגידה רגשית – השקעת משאבים רגשיים, אהבה ורומנטיות, זמן ותשומת לב במאהב/ת.
2. בגידה מינית – קיום יחסי מין או כל מגע פיזי מיני עם המאהב/ת.
3. בגידה משולבת – מעורבות מינית ורגשית יחד ביחסים עם אדם נוסף מחוץ לזוגיות.

על-פי מעוז, שקד ורביב (2019), בגידה קשורה לרוב לחוסר שביעות רצון מקשר הנישואין מבחינה רגשית ו/או מינית, אשר יכול לבוא לידי ביטוי בריחוק רגשי ומיני, בחוסר שביעות רצון וסיפוק מחיי המין, היעדר אהבה והערכה, הפחתה ניכרת בתחושת השייכות והשותפות וכן בתחושת בדידות. בנוסף, קיימים גם גורמים נסיבתיים שונים כמו סביבה משופעת בהזדמנויות למעורבות רגשית או מינית, זמינות גבוהה של פרטנרים פוטנציאליים, נסיעות תכופות וכדומה.

מונוגמיה

מבחינה היסטורית, המונוגמיה, שבאה לידי ביטוי בברית הנישואין התחילה למעשה כמערכת פיקוח שנכפתה מבחוץ על פוריות הנשים והיא שימשה בעיקר לשימור היוחסין והרכוש. כיום, בעיקר במערב, המונוגמיה נוגעת רובה ככולה לאהבה והיא נתפסת ככזו היוצרת אידיאל חדש של דרישות: בטחון, ילדים, רכוש, כבוד, אהבה, חברות ומיניות, ולמעשה באמצעות נישואין מובטח לנו שיחד עם אדם אחד שאיתו נבלה את שארית חיינו כל זה אפשרי, אם רק נצליח למצוא אותו (פרל, 2007).

אידיאל שכזה הוא קשה למימוש, ובני הזוג המאוכזבים לעיתים בוחרים בגירושים או בבגידה, אשר עשויה להתרחש בכל שלב בחיי הנישואין. שחר וורשביאק (2009) מביאות כדוגמה את דבריו של צ'ארלס (2002), שטוען כי בכל הקשור במונוגמיה במערכות היחסים, הנורמות התרבותיות בחברה המערבית כל-כך דומיננטיות, שהן מאלצות את היחיד להישאר במערכת יחסים מונוגמית, גם במחיר של חוסר שביעות רצון ושל תחושה של היעדר יכולת הגשמה עצמית ומיצוי עצמי. זאת ועוד, לפי בארש וליפטון (2002), הדחף לקיים יחסי מין עם כמה בני זוג הוא טבעי יותר מהדחף למונוגמיה, בייחוד אצל גברים, ודחף זה חיוני להמשכיות הגנים ולהישרדותו של הגזע האנושי. ההסבר לבגידה בזוגיות על-פי המונוגמיה, מסתמך על הגישה הביולוגית הטוענת שנשים שמבחינה פיזית יכולות ללדת פחות צאצאים בזמן מוגבל, יעדיפו את מערכת היחסים המונוגמית בה הן חשות מוגנות במערכת המחויבת לשמור עליהן ועל צאצאיהן. לעומתן, גברים יכולים לפזר את זרעם ללא הגבלה וללא כל השקעה בתהליך ההיריון והלידה, ולכן הם נוטים פחות לבחור במונוגמיה כמערכת היחסים המועדפת עליהם. על פי תיאוריית האבולוציה של דארווין, החלק החשוב ביותר עבור המין האנושי הוא הבטחת המשכיות הגנים והדאגה להישרדות המין האנושי. לכן, טבעי שגברים יחפשו כמה שיותר הזדמנויות לפזר את הגנים שלהם על ידי קיום יחסי מין עם מספר בנות זוג. כמובן שהגישה התומכת במונוגמיה מסרבת להתייחס לגישה הביולוגית, והיא טוענת שיחידים מפתחים סכמה מגדרית כשהם מתבססים על ציפיות החברה, הסטנדרטים המקובלים בה ועל חיזוקים חיצוניים נוספים, ולפיכך יש לבחון את היחס למונוגמיה בהתאם ליחסה של החברה כולה, בייחוד היחס של החברה כלפי כל אחד מבני הזוג (שחר וורשביאק, 2009).

הבגידה לפי נדרי (1996) היא בגדר מנגנון שמאפשר ליחיד בתוך החברה המודרנית להתמודד עם הפער בין היצר המיני שלו לבין דרישות התרבות והחברה לגבי מין ומיניות. כתוצאה מכך, החברה המודרנית משנה ומגמישה את הגבולות; הבגידה נחשבת למעין מנגנון הסתגלות חברתי שמסייע לפרט להתמודד עם דרישות חיצוניות וצרכים פנימיים מנוגדים. למודל הנישואין המונוגמי, שמדגיש את הנאמנות של היחיד לבן זוגו, יש יתרון בכך שהוא מעניק ליחיד תחושת ביטחון ויציבות, והוא בעל חשיבות רבה בחברה העוברת שינויים טכנולוגיים וחברתיים מהירים. אבל, מסתבר שהמודל הזה אינו נותן מענה הולם לדחפים המיניים הבסיסיים ביותר, הפוליגמיים בבסיסם. כתוצאה מההתפתחות של הטכנולוגיה אנו חיים זמן רב יותר, ולפיכך הציפיה לאהוב את אותו האדם במשך עשרות שנים ולהקדיש לו אהבה מינית, רגשית ורומנטית היא משימה קשה ואף בלתי אפשרית לאנשים רבים, ולכן הבגידה היא עבורם פתרון של פשרה בין שני הצרכים המנוגדים הללו (שחר וורשביאק, 2009).

הבדלים מגדריים

על פי ד"ר דריי (2019), 90% מהגברים והנשים מציינים שנאמנות היא ערך עליון בזוגיות. עם זאת, בישראל, יותר מ – 47% מהגברים שנמצאים בזוגיות, נשואים או כאלה שמגדירים את עצמם מחויבים לקשר, בגדו בבת הזוג שלהם לפחות פעם אחת. בנוסף, מאז המהפכה המינית נשים בוגדות הרבה יותר. לפי מחקרים עדכניים, מדובר בכ- 40% מהנשים בישראל. הנתונים המצטברים מעידים כי שיעור הנשים הבוגדות עולה משנה לשנה ואף מספר הנשים הבוגדות כבר עולה על מספר הגברים הבוגדים. הבדלים בין המינים משפיעים קשורים הן למשמעות הנתפסת והן לסיבות לבגידה בקשר הזוגי. בהקשר זה, ד"ר דריי הגדיר טיפוסים עיקריים של בוגדים:

גברים

1. הפרפר – 5% מהגברים הבוגדים הם גברים מטיפוס הפרפר: גברים מניפולטיביים ומסוכנים לבנות זוגם ללא כל רצון להשתנות והם יחזרו לבגוד שוב ושוב. גברים אלה אוהבים את הפיתוי, הכיבוש, גילוי הגוף החדש וריגושים חדשים. מבחינתם זוגיות היא רק שלב הכרחי בחיים להקמת משפחה וצאצאים. בדרך כלל, טיפוס זה יתנגד לכל סוג של טיפול זוגי מפני שלתפיסתו הוא אינו צפוי להרוויח ממנו דבר.
2. המיוסר – 5% מהגברים הבוגדים הם גברים מטיפוס המיוסר: חיים היטב, רוצים זוגיות ומשפחה, אוהבים, עדינים, רומנטיים. חוסר הביטחון שלהם מביא אותם לבגוד, ולחפש כיבושים של נשים חדשות. טיפוסים אלה יסתכנו מאד בהתנהלותם החשאית, ובאופן לא מודע הם ירצו להיתפס כדי לזכות בתשומת לב בת הזוג ולקבל ממנה אישורים לאהבתה ולמחויבותה לקשר ולמשיכה שלה. למרות בגידתם, גברים אלה מרגישים נאמנות לזוגיות ולמשפחה. טיפול לטיפוס זה הוא הזדמנות מצוינת להיכרות מחודשת עם עצמם ולשחרור מדפוסי הבגידה המייסרת.
3. האופורטוניסט המתחרט – 90% מהגברים הבוגדים הם מטיפוס האופורטוניסט המתחרט: על פי רוב הרומן מהצד שהם מנהלים הוא אירוע בודד. גברים אלה מרגישים טוב בבית, בזוגיות, הכל בסדר בחייהם, ובכל זאת, כאשר נקרתה בפניהם הזדמנות, בגדו. גברים מטיפוס זה, יעשו הכל על מנת להציל את הזוגיות שלהם.

נשים

1. הפתיינית הנרדמת – נשים רבות בוגדות בגלל דחף לחדש את יכולת הפיתוי שלהן, להרגיש מחוזרות, אהובות ונחשקות ללא כל תנאי. נשים אלה זקוקות לחיזוקים מבחוץ להחזרת האמון שלהן בנשיותן. הן יחששו מחשיפת הבגידה ויתייסרו על העמדת המשפחה בסכנה. בטיפול הן תהיינה להוטות לתקן את הזוגיות ולהצילה.
2. הנהנתנית – 20% מהנשים הבוגדות הן מטיפוס הנהנתנית: נשים משוחררות מינית אשר מבינות את ההבדל שבין מאהב, השותף לשעשועי מין בלבד, לבין בן זוג. הן יודעות לנהל את הבגידה לצד שמירה על הזוגיות והמשפחה.
3. המיואשת – על רקע אכזבה, קשיים בזוגיות. הבגידה רק מחזקת לטיפוס זה את תחושותיה כלפי הזוגיות וכלפי עצמה. נשים שלאחר שנות זוגיות רבות יחוו לראשונה משיכה גופנית ומינית חזקה ואמיתית. בטיפול יהיה קשה לחזור אחורה, במרבית המקרים האישה מטיפוס זה כבר תהיה במקום אחר ותרצה להמשיך הלאה.
4. המענישה – 30% מהנשים הבוגדות הן מטיפוס המענישה; עבורן, הבגידה היא אמצעי להענשת בן זוגן שלא עומד בציפיות שלהן. נשים אלה מצפות מבני זוגן למלא את כל צורכיהן הרגשיים ולעזור להן להגשים את עצמן בכל תחומי החיים. יחסי מין בעיניהן הם גמול ומהווים פרס על מעשה טוב שעשה בן הזוג למענן.

חשוב לציין, כי ההבדלים בין גברים בוגדים לבין נשים בוגדות באים לידי ביטוי גם בהשלכות על הזוגיות וגם בטיפול.

אינטימיות רגשית למול אינטימיות מינית

אפשר ללמוד רבות על הקשר בין אינטימיות ריגשית לבין אינטימיות מינית מתוך הדינמיקה של בגידות. הבנת הסיבות לבגידות ולעיתוי בו הן מתרחשות שופכות אור על כל המערכת הזוגית, על מקומה במעגל החיים ועל הצורך בשיפורה (רבין, 1991).

מרבית החוקרים והמטפלים בתחום הזוגיות סוברים שבגידה קשורה באופן ישיר לאיכות זוגיות נמוכה. הנורמה של שמירה על נאמנות זוגית במהלך הנישואין מזוהה עם מושגים כמו אמון, אינטימיות וכבוד. טיב מערכת היחסים עם בן הזוג מהווה גורם משמעותי המשפיע על הסבירות לבגידה בזוגיות. על פי פרופ' רבין (1991), הסיבה האמיתית לרוב הבגידות נעוצה דווקא בהיעדר שיתוף ריגשי מספיק ומספק בזוגיות. האינטימיות הרגשית החסרה במיוחד בזוגיות היא השיתוף ההדדי בתחושות וברגשות כמו פגיעות, כאבים, פחדים, אכזבות, חום, אהבה, משיכה ותשוקה. בנוסף, בני הזוג עלולים להסתיר את צרכם בעצמאות ובזמן משותף, שלא באו מעולם על סיפוקם.

מחקר שערך לוטרמן אשר מתואר בספרה של רבין (1991), בקרב אלפי זוגות, שבהם ניהל אחד מבני הזוג רומן ללא ידיעת בן זוגו, מצא כי בין זוגות אלה יש אינטימיות רגשית נמוכה יותר מזו השוררת בין זוגות אחרים. עוד התברר, כי זוגות בהם האחד מסתיר בגידה מהשני, הם כאלה שלא נהגו לדבר על רגשותיהם; הזוגיות שלהם התאפיינה בצחיחות ריגשית והיא הותירה אותם כמהים לקירבה. מקומה של האינטימיות הרגשית בקשר הזוגי הוא מרכזי, ויש לבדוק האם הקשר המיני מחוץ לנישואין מקורו בבעיה רגשית ולומר את הדברים בגלוי. בטיפול יש להתבונן היטב בכל הצרכים המנוגדים והבלתי מאוזנים בזוגיות.

עם זאת, פרל (2007), מפקפקת בהשקפה הנפוצה שבגידה היא תמיד סימפטום של בעיות עמוקות יותר ביחסים. היא טוענת, שבגידות מונעות על ידי כוחות רבים ולא כולן קשורות באופן ישיר לליקויים בנישואים. עוד הסבירה פרל, כי בגידה מבטאת, במובן מסוים, פחד ממוות והכרה בארעיות של קיומנו.

גורמים אישיים

כאשר שני אנשים הופכים לבני זוג, הם מתחילים לעסוק בגבולות הפנימיים של עצמם ובגבולות החיצוניים של הזוגיות. כעת נבחן מהם הגורמים האישיים לבגידה בזוגיות: כאשר בגידה לא נגרמת בשל איכות נמוכה של מערכת היחסים הזוגית, היא יכולה להיות קשורה בהזדמנויות ובתפישות התוך האישיות של היחיד. מחקרים מצאו שהסבירות לקיום יחסי מין מחוץ לנישואין גבוהה יותר בקרב גברים ונשים עם רמת עניין גבוהה במין. בנוסף על כך, מחקרים נוספים מצאו שמאפייני אישיות מסוימים כמו מוחצנות ונוירוטיות גבוהה תורמים באופן ישיר להגברת הסבירות לקיום יחסי מין מחוץ לנישואין (Mark, Janssen & Milhausen, 2011).

מודל השליטה הכפולה של התגובה המינית מציע שתשוקה מינית, עוררות מינית והתנהגויות קשורות למין תלויות באיזון בין ריגוש מיני לבין מעצורים מיניים. על פי המודל, השקלול בין ריגוש מיני לבין מעצור מיני מתרחש בתוך היחיד בכל רגע נתון. בעשור הקודם, מחקרים שבחנו את המודל הזה מצאו שדיכוי מיני מתרחש בעיקר כתוצאה מהחשש לחוסר תפקוד מיני ומהשלכות הבגידה המינית, בעוד שריגוש מיני קשור לרמות של תשוקה מינית, כפייתיות מינית ומספר שותפים מיניים  (Mark, Janssen & Milhausen, 2011).

את המניעים לבגידה בדרך-כלל מסבירים דרך בעיות בזוגיות או באדם עצמו. התרבות שלנו לא מאמינה שבגידה מתרחשת במערכת נישואין תקינה, ואם לא ניתן להסבירה דרך מערכת היחסים, מנסים למצוא את הסיבות באדם. פרל (2016) מסבירה בספרה שהסיבות לבגידה אינן תמיד פשוטות והן דורשות בדיקה. "קל יותר לתייג מאשר לרדת לעומק הבעיה… את שורשי מות הארוטיקה יש לחפש במקומות פחות מתבקשים ופירוש הדבר הוא לשוחח ישירות על מין, משהו שמטפלים זוגיים מעדיפים להימנע ממנו" (פרל, 2016). בסיפורי בגידות רבים, בני הזוג מדווחים על זוגיות טובה ובכל זאת בוגדים. עוד אומרת פרל בספרה, שהסיבה טמונה במסע חיפוש אחר זהות חדשה וגילוי עצמי. ישנם זוגות שעבורם בגידה היא איננה סימפטום לבעיה, אלא התנסות מרחיבת אופקים המאפשרת צמיחה, חקירה עצמית והשתנות. מה שבשביל אחד נתפס כבגידה, אצל האחר נתפס כחוויה טרנספורמטיבית. נראה כי אנשים בוגדים לא בגלל בן הזוג, או מבטו של המאהב/ת, אלא מפני שהם מפנים עורף לאדם שהפכו להיות, ומחפשים גרסה עצמאית אחרת – כלומר, מה שאנשים מוצאים הוא לא מאהב/ת, אלא אני חדש. נשים וגברים נהנים מהתחושה שהם מושכים ואטרקטיביים במערכת הבגידה, ולכן הם נקלעים למצב שבו הם רוצים להפסיק אבל מתקשים להתנתק מההתאהבות ומההרגשה שהם מושכים, בעלי ערך ומעניינים.

בהמשך לכך, אנשים בוגדים מפחדים לאבד לא את המאהב/ת, אלא את החלק בעצמם שהתעורר. "למעשה היה לך מפגש אינטימי עם עצמך בתוכך…התחברו מחדש לאנרגיה, לרוח הנעורים,.. אני יודעת שאת מרגישה שאם תעזבי אותו תחתכי את עורק החיים שמחבר אותך לאנרגיה הזאת" (פרל, 2016).

תחושת כוח גם עשויה להיות קשורה לסבירות גבוהה לבגידה בזוגיות; החוויה הפסיכולוגית של כוח, משפיעה על המצב הפסיכולוגי של היחיד. תחושה זו של כוח גורמת לראיית העולם עצמו והאנשים הסובבים בצורה אחרת, המשנה את התנהגות הפרט ביחס לאנשים שלא חווים תחושה זו. אחת ההשפעות המשמעותיות של תחושת הכוח, היא התנהגות בביטחון רב יותר מול בני זוג פוטנציאליים: כתוצאה מהפעלת מערכת הגישה ההתנהגותית, אנשים אלה הם בדרך כלל יותר בטוחים בעצמם, יותר אסרטיביים ויותר אימפולסיביים מאשר אנשים בעלי תחושה פחותה יותר של כוח. חוקרים מצאו שהשפעת תחושת הכוח על הביטחון העצמי של אנשים מקרינה גם על ההתנהגות הרומנטית: תחושה של כוח נתפס גורמת לאנשים להתמקד באחרים מושכים מבחינה פיזית, והיא מגבירה את הגישה הרומנטית שלהם. בנוסף, הם אופטימיים יותר מבחינת התפישה שלהם כלפי אפשרות למין עם בני זוג פוטנציאליים. כתוצאה מכך, אנשים בעלי תחושת כוח במערכת יחסים רומנטית, חשים יותר ביטחון ומפגינים זאת על-ידי שלל התנהגויות כמו קשר עין ישיר, תנועה בסמוך לבן הזוג ותנוחות מלאות ביטחון. המשמעות של תחושת כוח בקרב אחד מבני הזוג, היא גם אפשרות לריחוק בין בני הזוג, ובנוסף על-כך היא עלולה לגרום לבעל תחושת הכוח לקחת יותר סיכונים במערכת היחסים שלו מתוך התחושה שלא תהיינה שום השלכות למעשיו (Lammers et al., 2011).

חברה וערכים

היחס לבגידה משתנה מתרבות לתרבות. בצרפת לדוגמה, אולי בהשפעת הנישואים הקתוליים שאינם מתירים גירושים, התגובות לבגידה מתונות יותר, סלחניות יותר, ובני הזוג מחפשים בדרך כלל דרכים שיאפשרו להם להמשיך הלאה יחד (דריי, 2019). עוד טוען דריי (2019) שהדבר ניכר גם בשפה: בצרפתית הפועל "לבגוד" פירושו להטעות או "לרמות". בישראל הכינוי "בוגד" טעון במשמעויות נוספות, פוליטיות ושבטיות, עם משמעות חמורה מזו שיש לה בצרפתית. לכל אחד מאיתנו יש את הגבולות ואת הפרשנויות שלו למושג בגידה, אך אין ספק שאלה מושפעים מהתרבות ומהחברה בה אנו נמצאים, והיא עשויה להיות חלק מהסיבות לבגידה.

שינוי כולל בעולם הערכים של החברה המודרנית ובתפישה שלה לגבי מין ונישואין משנה גם את היחס כלפי בגידה בחיי הנישואין; בחברה האמריקאית, הגישה הבולטת ביותר כלפי מין ואינטימיות היא ששניהם צריכים להתקיים ביחד, בין אם במסגרת אקט רשמי של נישואין ובין אם בהתחייבות לא רשמית במערכת זוגית. עבור אלה שמחזיקים בתפישות שמרניות יותר הכוללות בין היתר התחייבויות דתיות, האינטימיות מתפתחת לפני כל מגע מיני מפורש. על-פי העמדות השמרניות ביותר, יחסי מין צריכים כאמור להתרחש רק לאחר הנישואין. עם זאת, סקרים עדכניים מראים כי ההתייחסות הזו למין ולאינטימיות כבר לא רווחת כפי שהייתה בעבר, והיום יותר ויותר אנשים מתייחסים למין מחוץ למסגרת של נישואין כדבר שאינו רק שלילי (Peluso, 2007).

לאורך ההיסטוריה האנושית, אנשים החיים בחברה מסוימת בתקופה נתונה, נוטים להניח כי התפישה הרווחת בחברה שלהם לגבי הנישואין היא התפישה הנורמלית; תפיסה הנבנית מחיי המשפחה שלהם, הלמידה שלהם במסגרות החינוך והאמונות הדתיות שלהם. מוסד הנישואין עובר שינויים משמעותיים ומסגרות משפחתיות חלופיות התפתחו מול אנשים שעמדותיהם כלפי מסגרות הנישואין וחיי המשפחה נותרו סטטיים. כיום מסגרות חלופיות למודל הנישואין המסורתי כל-כך מקובלים בציבור שהם נקראים "המשפחה החדשה"- כמו למשל נישואין חד מיניים ויחסים פתוחים (Kindregan, 2007).

לסיכום, הסיבות לבגידות הן רבות: אכזבות ותסכולים מבן הזוג שאינו מספק את הצרכים ואינו נותן מענה לציפיות/ כמיהות שלא סופקו; אהבה פגומה; נקמה; כעס רב במרחב היחסים; ירידה של התשוקה המינית והתרחקות וזרות בין בני הזוג, אשר מביאה לתחושת בדידות, ועל רקע זה בני הזוג פונים לפתחי המילוט השונים, הכולל רומן מחוץ לנישואין; ישנם שלבים בחיי הנישואין המועדים במיוחד לפורענות כגון, שלב מאבק הכוח לאחר דעיכת שלב ההתאהבות הרומנטית (במהלך השנה הראשונה והשנייה), הולדת ילד ראשון, שלב אמצע החיים, קונפליקטים בלתי פתורים וחסך קבוע של מענה לצרכים; זמינות גדולה ליצירת קשרים רומנטיים עם בני זוג אחרים; צמתים משבריים בחיי הזוג כמו פיטורין, מחלה וכו'; חוסר מיצוי עצמי בתוך הזוגיות; התמכרות למין מחוץ לנישואין או סתם תאווה; מרד נגד אילוצי הנישואים; הבגידה כשיקוי מעורר. הבגידה באה לבטא כאב ותסכול על צורך לא מסופק ומאפשרת לאלו שאינם רוצים לפרק את נישואיהם גם למלא את החסר בחייהם וגם לשמור על הקשר. הרומן מחזיר את החיוניות שאבדה בנישואין או שלא הייתה כלל, את הריגוש וההתרגשות, תחושת הערך, הסיפוק הרגשי והמיני, העניין והמיוחדות, אך גם עשוי במקרים רבים לפרק את הנישואים.

השלכות הבגידה

אחד המשברים הקשים ביותר שיכולים לעבור על בני זוג הוא רומן מחוץ לנישואין של אחד מבני הזוג. כאשר הרומן נחשף, הוא מהווה רעידת אדמה בחיי הזוג, ותוצאותיו עלולות להיות הרסניות ביותר לחיי הנישואין, שכן תחושת האמון והביטחון מתנפצת לחלוטין. אצל הנבגד, יכולות להתעורר תחושות קנאה בלתי נשלטות, תחושות נקם, כעס וזעם, כישלון, השפלה, דיכאון, חרדה וכאב רב. כמו כן, ישנה פגיעה קשה בדימוי העצמי ובהערכה העצמית, חשדנות, ייאוש, בושה, בדידות, קושי לתפקד ולעיתים, התנהגות שאינה רציונאלית. הבוגד יכול לחוש רגשות אשם וחרטה. חשיפת רומן מחוץ לנישואין יכולה לגרום, הן לנבגד והן לבוגד סבל וייסורי נפש רבים לגבי המשך עתידם המשותף. "בגידה היא מתקפה על אחד המבנים הנפשיים החשובים ביותר שלנו: זיכרון העבר. היא לא רק חומסת את התקוות והתוכניות של בני הזוג, אלא גם מציבה סימן שאלה מעל ההיסטוריה שלהם" (פרל, 2016).

השלכות הבגידה על בני הזוג ועל המערכת הזוגית

תהליך השיקום וההתאוששות הנו תהליך איטי אשר איננו תמיד אפשרי. התהודות של המשבר יורגשו לעיתים חודשים ואף שנים. השיקום של הזוגיות תלוי בגורמים רבים: משך הבגידה ועוצמת המעורבות הרגשית של בן הזוג הבוגד, יכולת בן הזוג הנבגד להחלים מהפגיעה הקשה, פגיעה בדימוי העצמי, המוכנות והמוטיבציה של שני בני הזוג להסתכל על האירוע הקשה כרמזור אדום שאותת על בעיתיות בחיי הזוג וללמוד מכך (אריאלי, 2008). לעומת אריאלי, טוענת פרל (2019) שעוצמת ההשפעה של בגידה אינה שוות יחס למשכו של הרומן או למידת רצינותו. בגידה היא סיטואציה מורכבת ולכל פרמטר יש חשיבות. לכן, המטפל זקוק לפרטי הפרטים הרגשיים: יש גורמים המחריפים את המצב ויש המקלים, יש גורמים המגבירים את הסבל לצד משככים, והתגובה לבגידה נגזרת מציפיות, רגישויות, ההיסטוריה האישית, מידת השערורייה, מגדר, תרבות, מעמד, גזע ונטייה מינית.

אחת הבעיות הקשות אשר זוגות מתמודדים איתה הינה שיקום האמון. "הדרך היחידה לשקם את האמון בין בני הזוג ואת האינטימיות הזוגית היא באמצעות הודאה באמת והבעת חרטה שיובילו למחילה" (פרל, 2019). החזרת האמון היא תהליך של השקעה תמידית ביחסים. ניסיון שליטה על האחר, אינו בהכרח מביא לאמון. ההפך הוא נכון, זהו גורם מרחיק. בטחון ביחסים לא יכול להיות מבוסס על שליטה. החזרת האמון תלויה בתחושה של קשר טוב ביחסים. הידיעה שבן הזוג מרוצה מהיחסים ואין לו צורך לבגוד משום שיש השקעה בקשר כל יום.

אחת התגובות הנפוצות אצל הנבגד הינן ההתנהגויות האובססיביות; בסיס האובססיה הוא החרדה, חרדה שהבוגד יחזור שוב ויהיה בקשר עם האדם איתו היה לו רומן. לכן הנבגד עושה בדיקות חוזרות ונשנות של הטלפונים, מיילים במחשב ושאלות חוזרות. התנהגויות אלו נחוות כטורדניות על-ידי הבוגד. מתוך תחושת האשם הוא מכיל את השאלות תקופה קצרה לאחר גילוי הרומן, מאחר והוא מודע להתערערות הרגשית של בן זוגו ולמידת אי האמון שלו. אולם במשך הזמן הבוגד אינו מסוגל להכיל את זאת. בתגובה הנבגד כועס על כך שבן הזוג אינו מבין אותו ואינו מוכן לשתף פעולה.

תגובות נפוצות אחרות הן הצורך של הנבגד לדעת את ה"אמת". לאחר שהרומן עבר את שלב הגילוי סביר להניח שהרבה אינפורמציה עדיין נעלמת או מעוותת באופן שהבוגד מנסה לתת לרומן פחות משמעות. ישנו צורך עצום לקבל כמה שיותר אינפורמציה. גילוי האמת לא בהכרח עוזר. אולם במידה וצורך זה משתלט, רצוי לרכז את כל השאלות ולהגביל אותן לזמן מוגבל, כמו פעמיים בשבוע.

בעת גילוי הבגידה ישנם צרכים רגשיים מנוגדים של בני הזוג: הבוגד נאלץ לסיים קשר משמעותי לו עם המאהב/ת, הוא נימצא בתהליך של אבל על אבדן הקשר, וזה לא לגיטימי בעיני הנבגד. הנבגד דורש מהבוגד ביטויים של גינוי הקשר או גינוי מושא הרומן. הבוגד לא מסוגל עדיין לעשות זאת מאחר ורגשית הוא מתאבל על הקשר.

בגידה של בן/בת זוג משבשים את הנרטיב העקבי של בני הזוג, גוזלת את הסיפור שלהם ואת העבר הזוגי, ולעיתים זו קשה מעצם הבגידה עצמה; התופעות מתבטאות בהלם רגשי והטלטלה ביחסים הבין זוגיים לנוכח גילוי או חשיפה של פרשת אהבים מחוץ לנישואין. הגילוי על כך שבן זוג מנהל רומן, גורם לעתים קרובות לערעור מוחלט של מרכז הכובד הרגשי של האנשים המעורבים ולהטלתם במערבולת סוערת של מחשבות, רגשות והתנהגויות. המכה עלולה להיות כה קשה, עד כי היא עלולה למחוץ את הנוגעים בדבר תחת כובד משקלה. כפי שהמשמעויות המיוחסות לבגידה ולמניעים לה הם רבים ושונים, כך גם שונות נסיבות הגילוי וההשלכות הנובעות מכך. ערכי הזוג וגישותיהם הן בעלות חשיבות מיוחדת; תנודות התנהגותם נצבעות במידה רבה מגורמים כמו השלב בו הם נמצאים במעגל חייהם ובנישואיהם, הדינמיקה האינדיבידואלית והזוגית-מערכתית שלהם, מערכת הערכים שלהם והרקע התרבותי-חברתי עליו נרקמה פרשיית היחסים מחוץ לנישואים.

התקופה שאחרי גילוי הבגידה מתוארת בדרך-כלל על-ידי שני בני הזוג כתקופה כאוטית, כאשר בני הזוג תופסים את עצמם או אחד את השני כמתנהגים באופן שנתפס כלא הגיוני, כאנשים ש"יצאו מדעתם". בהמשך לכך, בני הזוג המעורבים במשבר עלולים להצטייר האחד בפני השניה כ"זרים", כ"מוזרים" או כאילו הם "לא עצמם".

המשבר של גילוי קשר מחוץ לנישואין הינו בעל השפעה המזעזעת את היציבות של הנישואין, ובנוסף היא בעלת השפעה על האיזון ועל השלמות הפסיכולוגית של כל אחד מבני הזוג. כל אחד מבני הזוג חווה כאוס, התלהמות יצרים והתפרצות רגשית. כאשר יש גילוי של הרומן, חלה רגרסיה מהאיזון הרגשי. הנבגד יכול להרגיש תגובות גופניות: אבדן תיאבון, ספיקות לב, בעיות בשינה, התפרצויות כעס. ניכר כי שני בני הזוג מאבדים דבר בסיסי בתחושת העצמי שלהם ובתחושה כזוג, וכך כל ביטחונם מתערער.

לעיתים, הבגידה היא רק הקש האחרון שמאפשר דרך יציאה מנישואין כושלים ממילא, בהם היחסים בין בני הזוג היו מתסכלים ולא מספקים ובני הזוג לא ידעו כיצד לסיימם. אולם, במקרים רבים עדיין שוררת אהבה בין בני הזוג ורצון משותף להמשיך את חיי הנישואין. במקרים אלו, לא כדאי למהר לוותר על אהבה בגלל גאווה; נישואין לא חייבים להסתיים בעקבות בגידה (מלצר, 2006).

למרות זאת, יתכן גם, שכאשר קיימים רגשות חיבה בסיסיים בין בני זוג, ויחסי הנישואין בעלי יסודות יציבים, ניתן להשתמש במשבר כאמצעי לחיזוק ולהעמקת האינטימיות בין בני הזוג, וכן לפיתוח דפוסי יחסים בריאים ומספקים ביניהם.

בגידה כמנוף לצמיחה

יש צורך להבין שעם המשבר הזה, עד כמה שהוא מכאיב וקשה רגשית, קיימת הזדמנות לצמיחה אישית וזוגית, מאחר וישנו הכרח לשנות את נקודת המבט על החיים, על היחסים העתידיים, לפתח דפוסים חדשים, ולבחור בחירות חדשות.

"החוויה הזאת היא טראומה, פגיעה הנפשית" (וויך, 2018). ניכר כי הנבגד חווה הלם, אשר לטענת אנשי טיפול רבים דומה להלם קרב. הערך העצמי שלו מתרסק, והוא נמצא במצב חירום המתאפיין באי שפיות זמנית. וויך (2018) מייעצת בספרה: "לעצור לקחת אויר… לעשות הערכה מהירה של איפה את עומדת ומה קורה בחיים שלך".  קשה יהיה לרפא פצע כזה ללא עזרה מקצועית. אם רוצים להשתקם ולבנות את הקשר הזוגי מומלץ לתת את כל האינפורמציה על מנת לבנות אמון מחדש.

לעיתים, חרף הבגידה והזעזוע העמוק שבא בעקבותיה, כאשר בני הזוג עדיין מעוניינים בקשר הזוגי, המשבר יכול להיות מנוף לצמיחה ולשינוי של מערכת היחסים הזוגית ואף לחזק אותה. כאשר בן הזוג הנבגד חש שאובדן הנישואין יגרום לו מסיבות שונות כאב גדול יותר מההתמודדות עם משבר האמון ומוכן להילחם על הקשר המשמעותי בחייו, אז יש טעם בטיפול ובשיקום היחסים. במקרה שהבוגד אינו מעוניין לשקם את נישואיו ואף מעדיף את היציאה מהקשר – אזי אין מנוס מגירושין.

דרכי טיפול

בחדר הטיפולים, השינויים החדים, הכאוטיות ולעתים הקיצוניות בהתנהגות, ברגשות ובמצבים אצל בני הזוג, עלולים לבלבל ועיתים להביך את המטפל. דוגמאות לכך כוללות ביטויים – שאינם תמיד מובנים – של קנאה עזה ותחושת בגידה גם בקרב בני זוג שמזה זמן רב חשים בוז זה כלפי זה ומתחרטים על כל קשר פיזי או אינטימי אחר שהיה ביניהם.

במשבר, היצמדות לשגרה חשובה מאחר וגילוי של הרומן מערער כל כך את המצב הרגשי, רצוי להיצמד ולא להרפות מהשגרה היומיומית כמו התפקידים הקשורים בהורות ובעבודה, ובמקביל לנסות לשלוט על ההתנהגויות האובססיביות.

על-פי ד"ר רובינשטיין-נברו וד"ר איוניר (1999) טיפול במשבר בגידה אצל בני זוג באמצע החיים בנישואים ממושכים נשענת על ארבע הנחות בסיסיות:

1. פרשיית יחסים מחוץ לנישואין היא התנסות רב-מימדית, מקיפה את המערכת, ולכן מחייבת גישת טיפול מערכתית. יחסי המשולש (אשה, בעל, מאהב/ת) משפיעים מאוד, (וגם מושפעים מ-) באופן ישיר או עקיף, על מבנה היחסים, על הדינמיקה והחוויה של בני הזוג ועל מערכת משפחתם הקרובה.
2. הטיפול במשבר עקב פרשייה מחוץ לנישואין חייב להיות אינטגרטיבי בהבנת התופעה ובדרכי הטיפול. הגישה המערכתית חייבת לשלב הבנה של הקונטקסט המערכתי עם ההיבט ההתפתחותי הלוקח בחשבון את שלב החיים של הפרט ושל המשפחה. תפיסה אינטגרטיבית תכלול גם אלמנטים רב-דוריים רלוונטיים והשלכותיהם על הפרט והדינמיקה הזוגית (Moultrup, 1990).
3. משבר עקב יחסים רומנטיים מחוץ לנישואין עשוי להפוך להזדמנות התפתחותית. משבר כזה הינו הזדמנות פוטנציאלית חשובה לכך, ששני בני הזוג יגלו מעורבות זה בעולמו הרגשי של זה, ויבנו מחדש את יחסי הנישואין בדרך שתאפשר לשניהם גם להתפתח וגם לממש את צרכיהם.
4. מודעות המטפל לעמדותיו האישיות היא הכרחית. גישה לא שיפוטית כלפי הפרשייה עצמה הכרחית להבנתה ברמות השונות, כמו גם להצלחת הטיפול

במהלך השלב המשברי, יש להשלים שלוש משימות עיקריות:

1. לצמצם את סימני הלחץ החריפים ולייצב את המערכת.
2. לעזור לבני הזוג להגיע להחלטות לגבי רמת הבחירה והמחויבות שלהם כלפי הנישואין וזה כלפי זה על בסיס ציפיות מציאותיות.
3. להשתמש במשבר כמנוף להמשך פיתוח אישי וזוגי, באמצעות התמודדות עם הנושאים המידיים הרלוונטיים לפרשייה ולסוגיות שהיוו את "הקרקע הפוריה" להיווצרותה.

בסיום השלב המשברי, המטפל יעסוק בנושאים זוגיים ומשפחתיים, ההתנסויות והצרכים של בני הזוג ויתמקד בתהליכים הרגשיים והבין-אישיים כדי למנוע התפתחות תגובה פוסט-טראומטית עם ערוצי תקשורת פתוחים, עזרה בפיתוח דרכים חליפיות להתייחסות הדדית, ושמירה על מוטיבציה להישאר בתוך התהליך גם מעבר לסיום השלב המשברי.

ניתן לחלק את הטיפול לחמישה שלבים עיקריים:

1. 1. טיפול בתסמינים האקוטים של המשבר ויצירת משמעויות משותפות – את המפגשים הראשונים נקדיש למשבר האקוטי הראשוני מתוך מטרה להרגיע את המערכת והחרדה, ולנסות לבנות תחושה מסוימת של שליטה ומקום בטוח. נושאי הטיפול העיקריים בשלב זה יהיו סביב נסיבות הגילוי, דפוסי ההתנהגות עם הגילוי, טיפול בתסמיני לחץ וחרדה וניתוח התקופה שקדמה לגילוי. בשלב זה נעשה ברור ראשוני של סיפור הבגידה עם מתן עדיפות בזמן ותשומת לב לרגשות הכאב והזעם של הצד הנפגע/ת.
   2. אופוריה מול דיכאון – במהלך השבועות הראשונים שלאחר חשיפת הרומן, חווים זוגות רבים בלבול בין מצב של זחיחות ואופוריה לבין דיכאון וחרדה. יש רצון לצמצם את החרדה הטבועה במשבר, ולאזן את הסכנה של האובדן הפוטנציאלי. הסיכון לאובדן, ממקד את תשומת הלב בתכונות החיוביות של בן הזוג השני ומעורר זיכרונות טובים ורומנטיים מהעבר, אלו משאבים שהמטפל יכול לנצל לצורך הטיפול. בשלב זה המטפל מתמקד בסיפור הבגידה מנקודת  המבט של הצד הפוגע/ת – הקשבה לרגשות ולרקע שהובילו את הגבר או את האישה למעשה הבגידה.
   3. אמביוולנטיות לגבי מחויבות ליחסים – שלב זה עשוי להימשך מספר שבועות, סוגית האמביוולנטיות לגבי הבחירה להישאר נשוי עולה בתכיפות. שני בני הזוג מתחילים לחוש תשישות ורצון לשוב כבר לחיים רגילים, עוד לפני ששאלת המחויבות המודעת והבלתי מודעת התבררה. נטייה זו יוצרת בו-זמנית הן הגברה של האמביוולנטיות והן איתותים מזויפים ובלבול. בשלב זה, יש לעודד את שני בני הזוג לזהות את רגשותיהם ואת הפרספקטיבות שלהם ולהודות בהם, כדי להתחיל לנער דפוסים הדדיים ששניהם התנהגו לפיהם במשך שנים, ולאפשר להם לשתף פעולה מתוך התחשבות בהבדלים שביניהם. מסרים סותרים לגבי מחויבות ולגבי בחירה, מתגלים כשאין הלימה בין המילים הנאמרות לבין ההרגשה הפנימית והם עלולים להיות מקור ללחץ רב, שמקורו לא תמיד מודע. על המטפל להיות ער למסרים מטושטשים וסותרים ולהקפיד על הבהרתם. מלכודת שכיחה בטיפול היא עיסוק יתר בקונפליקטים ובהתנהגות של הבוגד, ובתוך כך להזניח את אלה של בן זוגו. בן הזוג ה"נבגד" נוטה להתמקד בפגיעה שלו על חשבון בדיקת החלק שלו בבעיות ובפתרונות. עוד בשלב זה, על המטפל לתת לגיטימציה לפנטזיות לגבי נקמה המשמשות כפיצוי לחוסר האונים שה"נבגד" חווה מרגע גילוי הרומן. פירוק פנטזיות פעילות של נקמה הוא צעד חשוב לקראת סיום השלב המשברי כדי שלא ינוצלו כמנגנון נוסף להימנעות רגשית וכחסם לברור וקבלת אחריות לסוגיות קשות ברמה האישית וברמה הזוגית. בסיומו של שלב זה, כאשר המסרים הופכים יותר בהירים והכעס שוכך, נוצר פתח לבדיקה מעמיקה של דפוסים אישיים וזוגיים. הקדמת שלב זה טרם הבשלתו, נוטה לדלל את הטיפול, להאריך את שלב עיבוד המשבר. במצב זה, היחסים הופכים להיות נעימים יותר וטומנים בחובם הבטחה לאינטימיות מחודשת. ככל שמידת הכנות לגבי המחויבות גבוהה יותר, כך יהיו ביטויי הרגשות עזים יותר, גם אם המחויבות מכוונת עדיין כלפי הנישואין ולא כלפי בן הזוג. זהו השלב בו בחינת הקונפליקט בין אהבה רומנטית לבין מחויבות ארוכת טווח – בין בחירה מודעת לבין היסחפות.
   4. בדיקת "האינוונטר" האישי והבין אישי – בשלב זה, בן הזוג הנבגד חייב לוותר על המעמד שלו כקרבן ולהמירו בקבלת אחריות משותפת לכל מה שמתרחש במערכת היחסים. זו הפעם הראשונה מאז ראשית המשבר שבני הזוג מסוגלים לקבל אחד את השני כפי שהם, לראות את האדם שמאחורי דמות בת/בן-הזוג ולפתח ציפיות מציאותיות. זהו גם הרגע להתכונן לערוך רשימה של האיכויות הקיימות או שאינן קיימות ביחסים, כדי להתכונן לרמת המחויבות האחרונה – הבחירה באחר כאדם ייחודי, ולא כפונקציה לסיפוק צרכים. בשלב זה, מרבית העבודה הטיפולית סובבת סביב סוגיות ביחסים, כמו תחומים שהם בבחינת טאבו, משא ומתן לגבי כללים והעדפות, רכישת ידע עמוק יותר אחד לגבי השני, יצירת ערכים, קודים ומשמעויות משותפות, ומיקוד מחודש בהווה ובעתיד במקום בעבר. הבנת משמעות הרומן והפשר שלו, בחיי הבוגד ולגבי יחסי הנישואין, מהווה מרכיב חשוב בתהליך השיקום. כדי לבחון את המשמעות האמיתית של הרומן עבור הבוגד ועבור יחסי הנישואים יש צורך במרחק רגשי מספק ולכן המטפל יעסוק בכך בשלב הזה ולא בתחילת הטיפול. לדעת בראון (1991), עשויות להיות לרומן עצמו השפעות מועילות המאירות חלקים של האישיות אשר לא באו לידי ביטוי בנישואין. לפיכך, טוב שבן הזוג המעורב ילמד להבין ולהפנים את גילוייו לגבי העצמי שלו ולגבי יחסיו הבין-אישיים, כמו גם לזהות את מיומנויותיו החדשות, כך שיוכל לשלבן ביחסי הנישואין וגם ביחסים אחרים. פגישה אישית עם בן הזוג "הלא מעורב" עוזרת לדון במשמעות האישית של הרומן גם מבחינתו. על המטפל להבין את דפוסי ההתמודדות של המטופלים סביב סוגיות של: אמת, סודות, נאמנות, קונפליקטים ונטישה במשפחות המוצא. כמו כן עליו להכיר את דפוסי המובחנות והשייכות, מבני הכוח, הגדרות תפקיד, היבטים כמו קרבה וריחוק וכיוצא בזאת (Moultrap, 1990). שלב זה הינו מסע לבחינת הקשר הזוגי טרם הבגידה – ברור צרכים, מטענים קודמים ודפוסי התמודדות לפתרון קונפליקטים.

• סיום המשבר – שלב זה סוגר את תקופת המשבר בהחלטה של שני בני הזוג, של כל אחד בנפרד ושל שניהם יחד, לבחור זה את זו הדדית. בחירה זו מושתתת על בסיס מודעות אישית וידע מחודש ואינטימי יותר אחד על השני. במהלך שלב זה יתכן גם כי יתעוררו שוב אצל בן הזוג הבוגד (לשעבר) דאגות וקשיים אישיים אשר הרומן עזר לו להתעלם מהן או לדחות אותן (Pittman, 1995). קשיים אלו יכולים להיות נוגעים לסוגיות "אמצע החיים", למשברי קריירה אישית או טרדה כלשהי עקב בעיה בריאותית או משפחתית. תופעה טבעית בקרב בני זוג במהלך שלב זה היא לגלות מחדש עניין במשפחתם ובילדיהם. במשפחות שבהן שימשו הילדים חלק ממנגנון ההימנעות מקשר אישי והכחשת בעיות הנישואין, צריך המטפל להבטיח כי בני הזוג לא יחזרו לדפוס התנהגות זה, אך יחד עם זאת לעודד ולטפח את התחדשות היחסים המשפחתיים. בשלב זה חייב המטפל לבדוק גם אם ישנם היבטים לא גלויים הנוגעים לרומן שיש לדון בהם, ולזהות קשרים והתנהגויות העומדות כאבן נגף בפני אינטימיות והמשך התפתחות היחסים. יש להבין, כי סליחה אינו דבר חד פעמי, זהו תהליך ארוך והדרגתי. בשלב זה, המטפל יכול ליזום טקסי סליחה העשויים ליצור נקודות תפנית והפניית המבט קדימה ולא אחורה. זהו למעשה שלב התיקון: שיקום האמון – לימוד של מיומנויות רגשיות וקוגניטיביות להתקרבות הדרגתית ומתן סימנים ברורים, התנהגותיים-רגשיים של מחויבות אמיתית.
  ד"ר נרדי (2007) מאמינה שניתן לשקם אמון בין בני זוג; אמון המטפל ביכולתו לתקן "קילקולים" הוא תנאי חיוני. המחויבות האישית לתיקון שתבוא לביטוי ברגעים קשים בטיפול – היא תנאי חיוני לתהליך שהוא ארוך, מורכב ורצוף אכזבות וקשיים אישיים. בחינת הרגשות הללו של אמון בתיקון ומחויבות אישית הינה תנאי הכרחי לשלושת האנשים המעורבים בתהליך: בני הזוג והמטפל/ת. עוד מוסיפה נרדי (2007), כי ידע בתחום ההבדלים בין נשים וגברים ומודעות אישית מגדרית אף הם מהווים תנאי חשוב לעבודה עם בני זוג, בעיקר כאשר הבגידה היא "התרוץ" להגיע לטיפול. על המטפל/ת לקחת בחשבון את מגבלותיו להיות אובייקטיבי ולהיעזר בתובנות המגדריות שלנו כנשים וכגברים ביושר ובמקצועיות. על פי נרדי, התובנות הללו יעזרו למטפלות נשים לזהות את רגשות הכעס והסלידה שאנו חשות כלפי הגבר, הבוגד, או לחילופין את הסלידה כלפי האישה הנצמדת לבעלה "בכל מחיר", או האישה הנקמנית. התובנות הללו גם יעזרו לנו, הנשים המטפלות, להבין בייתר עומק ובחמלה את הצורך של הגבר להתעסק אך ורק בחלק המיני של הבגידה. התובנות הללו יעזרו למטפל גבר, להבין וגם לכבד את הקושי של אישה לעזוב מערכת מקולקלת הפוגעת בה.

בגידה נחוות כהפרת הסכם, ובמצב זה על המטפל להפוך את תהליך ההתפכחות למשמעותי עבור שני בני הזוג ביוצרם הסכם חדש. בעזרת המטפל יוכלו בני הזוג להרים ראש, להביט קדימה בסקרנות ולראות את ההיבטים החיוביים שיתפתחו. בני הזוג יודרכו לנהל "רשימת איכויות" אישית וזוגית, לבחון את אכזבות ומצוקות העבר וההווה כמו גם את האיכויות והכוחות החדשים של יחסיהם. הם יערכו משא ומתן על מטרות וכללים חדשים. בנוסף, הם ילמדו גם ליצור חוויות חדשות של יושר ושל אינטימיות. אם הכל מתנהל כשורה, תסתיים תקופת המשבר במוכנות מצד שני הצדדים לפיוס מלא ומודע. כעת, יוכלו בני הזוג להתייחס ליחסים שביניהם כבעלי פוטנציאל לשיקום, ריפוי, צמיחה והתלהבות. במהלך שלב אחרון זה, יוכלו בני הזוג לבחור זה בזה לא מתוך הרגל או מתוך פחד לעזוב או להינטש, אלא מתוך החלטה מודעת להפוך את מערכת היחסים למקום הנכון בשביל שניהם, מקום שבו יוכל כל אחד מהם לספק את צרכיו האישיים, לגדול ולהיות שותף לגדילתו של האחר.

סיכום

בעבודה זו, דנתי בשאלות: מהי בגידה בכלל? האם קשר מיני עם פרטנר אחר הוא בגידה? האם קשר רגשי עמוק עם פרטנר אחר הוא בגידה? האם נתייחס באותה עוצמה לבגידה מינית כמו לבגידה רגשית? האם בגידה רגשית תניע את אמות הספים של הנישואים כמו בגידה מינית? האם יכולים הנישואים להכיל התאהבות של אחד מבני הזוג במישהו אחר? האם התאהבות רומנטית היא הגבול של יכולת ההכלה של מוסד הנישואים? האם מדובר בבגידה משום שזהו מוסד? האם הטיפול הזוגי והמשפחתי הוא כלי המאפשר להתגבר על משבר בגידה ואף לצמוח ממנו? כמה כוח יש בידי מטפלים לנרמל סיפורים אישיים, וכמה כוח יש בידיהם למנוע לגיטימיות? איזו יכולת יש להם לאפשר פתרונות קונבנציונאליים או לא קונבנציונליים וחדשניים למצוקות הנובעות מתוך משבר האמון?

בעבודה זו, נבחן נושא הבגידה מחוץ לנישואין כמו גם הביטויים והסיבות לקיומה של תופעה זו בחברה המודרנית. העבודה סקרה מהם הגורמים המרכזיים לבגידה בחיי הנישואין בעולם המודרני וכיצד הם משקפים את השינויים בחברה ובתרבות. בנוסף, בחנתי את השינויים לאורך ההיסטוריה על פי הדת, החברה, התרבות והמגדר לבגידה בזוגיות.

במקרים של תקשורת טובה, של חברות ושותפות בין בני הזוג, התייחסות לאירוע הבגידה כאל סוגיה משפחתית עשויה לבטל את הצורך בהסתרה, להקל על הדיאלוג הזוגי ולאפשר תהליכי שינוי או התאמה של הזוגיות המחודשת של המשפחה, באופן שירכך את הטראומה של כל בני המשפחה.

בימים אלו, כאשר מטפלים מלווים משפחות בתהליכי גירושים למען עתיד כל בני המשפחה (רבין, 2010), גם מקרים של פירוק משפחה על רקע של בגידה יכול להיות מוכל על ידי המערכת הטיפולית, כדי לאפשר לכל השותפים להמשיך את חייהם.  לצד הגירושים, עשוי הליווי הטיפולי לסייע לבני המשפחה בתהליך של ניסוח חדש של אורח חייהם,

במסגרת טיפול זוגי, כשהרומן מתגלה המטפל חייב להפוך את תהליך ההתפכחות למשמעותי עבור שני בני הזוג ביוצרם הסכם חדש. על המטפל לעזור לכל אחד מבני הזוג לקחת אחריות על מעשיהם ועל תוצאותיהם. מהלך אשר יוביל לדילמות קשות. שני בני הזוג לומדים בדרך הקשה שאין להם כל ברירה אלא לפקוח את עיניהם, "לראות" ו"לדעת". עליהם להתמודד מול דפוסי התנהגותם האישיים והזוגיים, שבעטיים הוכשרה הקרקע למשבר. הם יגלו חרדה לנוכח הקשיים הצפויים להם, ונוכח חיים הדורשים מודעות, כאב ואחריות. בעזרת המטפל הם יוכלו להרים ראש, להביט קדימה בסקרנות ולראות את ההיבטים החיוביים שיתפתחו. בני הזוג יודרכו לנהל "רשימת איכויות" אישית וזוגית, לבחון את אכזבות ומצוקות העבר וההווה כמו גם את האיכויות והכוחות החדשים של יחסיהם. הם יערכו משא ומתן על מטרות וכללים חדשים. הם ילמדו גם ליצור חוויות חדשות של יושר ושל אינטימיות. תקופת המשבר בעזרת המטפל עשויה להתגלות כבעלת פוטנציאל לשיקום, ריפוי, צמיחה והתלהבות. בני הזוג יבחרו זה בזה לא מתוך הרגל או מתוך פחד לעזוב או להינטש, אלא מתוך החלטה מודעת להפוך את מערכת היחסים למקום הנכון בשביל שניהם, מקום שבו יוכל כל אחד מהם לספק את צרכיו האישיים, לגדול ולהיות שותף לגדילתו של האחר.

בשני בני אדם הקשורים זה בזו בבית של נפש וגוף, עד כדי שהם הופכים ל'בשר אחד'. האם לא זכאית ה'יד' לדעת את שלום ה'רגל'. בני הזוג הופכים במהלך הנישואין ל'עץ אחד', כלשון הנביא יחזקאל (פרק לז) לגבי שבטי ישראל: 'וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך'.

ביבליוגרפיה

אבניאון, א'. (1997). מילון ספיר החדש. ירושלים: הד ארצי

אפשטיין, נ. (2004) עד הגירושין זה יעבור – נדלה מאתר של מעריב באינטרנט.

אריאלי, א. (2008). בגידות בחיי הנישואין: כיצד לשרוד ולהתמודד. נדלה ב-20 באפריל 2021 מ- https://www.articles.co.il

דריי, ד. (2019). לאהוב במאה ה-21: המדריך לזוגיות מאושרת. ידיעות ספרים: בבל.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2002). שנתון סטטיסטי לישראל, 53.

וויך, א. (2018). נבגדת: ערכת חירום לאישה הנבגדת. נדלה ב-25 במרץ 2021 מ- https://gezler.ravpage.co.il/nivgedet2

ויקיפדיה, "נישואין", נדלה ב- 01 באפריל 2021 מ- https://he.wikipedia.org

מלצר, א. (2006). מדוע זוגות ממהרים היום להתגרש יותר מבעבר. נדלה ב-17 באפריל 2021 מ- https://www.articles.co.il

מעוז, ד., שקד, ע., רביב, ע. (2019). אמנות הזוגיות. כנרת זמורה-דביר.

נרדי, ח. (1996). מים גנובים- על גברים ובגידות. תל-אביב: מודן.

נרדי, ר. (2007). שיקום אמון בין בני זוג לאחר בגידה – ההיבט המגדרי. מכון דיאלוג. נדלה 3 באפריל 2021. https://www.dialog-nardi.co.il

פישר ה.א. (1994). אהבה ובגידה נישואין וגירושין: המסתורין של המשיכה המינית הזוגית והפיתוי לבגוד. תל אביב: זמורה ביתן.

פרל, א. (2007). אינטליגנציה ארוטית. (ש. ריפין, מתרגמת). כנרת זמורה-דביר. (פורסם במקור בשנת 2006).

פרל, א. (2019). סיפור מהצד. (א. כץ, מתרגם). כנרת זמורה-דביר. (פורסם במקור בשנת 2016).

קורן, ר. (2002). הקשר הזוגי: הגלוי והסמוי בחיינו הזוגיים. קרית ביאליק: אח.

רבין, ק. (1991). טובים השניים: נישואין כדיאלוג. מודן.

רובינשטיין-נברו, נ., איוניר, ש. (1999). טיפול במשבר עקב יחסים רומנטיים מחוץ לנישואים, אצל זוגות באמצע החיים בנישואים ממושכים. נדלה ב-21 באפריל 2021 מ- http://www.machonshinui.co.il

שחר, ר., ורשביאק, ע. (2009). דרישת העולם המערבי למונוגמיה והקושי לעמוד בה-השוואה מגדרית. החינוך וסביבו: שנתון סמינר הקיבוצים, ל"א, 271-291.